נשק יום הדין

חמישי לפנות בוקר, בטיסה בדרך חזרה לישראל. לפי שעון קליפורניה כבר אוטוטו ארבע בבוקר מה שאומר שנותרו כשבע שעות טיסה. אמצע הדרך. ישנתי פחות משציפיתי ועם כתיבת המילים הרי ברור לי גם למה: דקסה. או בשמו הידידותי: נשק יום הדין. חישבתי עם עצמי שאמצע הדרך היא הזמן המתאים ליטול מנת התרופות היומית, מנה יפה שהכינותי מראש, כולל סטילנוקס לשינה, ככה שהכתיבה ודאי מתישהוא תיעצר.. אז קדימה.

דקסאמטאזון, כמה גלגולים שעברתי איתו, כמה שקיטרתי, התלוננתי, השלמתי ועתה גם הפכתי עזר כנגדי. איני יודע כיצד יראה סוף השבוע הזה בתום הנפילה הצפויה בפוסט-סטרואידים, אותה עייפות, תשישות ותחושת ה"למטה" שמשלימה את תחושת ה"היי" שגורמים הסטרואידים: העירנות, המרץ.. אני תמיד רואה את זה כפירעון הלוואה שלוקח הגוף מגורם חיצוני מלאכותי.

חוסר אונים. זה מה שחשתי בשלישי לפנות בוקר. המערכת החיסונית הולכת ונחלשת, כבר לא יודע איך לעבור את יום המחרת. ואז התלבטי עם מי להתייעץ: עם פרופ' בן יהודה שתמיד חוזרת עם מענה אך ודאי עסוקה במסירות אין קץ במטופלי היום ואני מעדיף להציק כמה שפחות, לפחות כרגע, או לרופאת המשפחה ד"ר טפליצקי שתמיד דואגת לי ומפתיעה אותי באמפטיה, בבקיאות ובנסיון. החלטתי לפנות לרופאת המשפחה ולא לערב את דינה בשלב זה. סימסתי לה בקצרה את מצבי:

שלום דר טפליצקי

רציתי להתייעץ איתך לגבי סטרואידים:

אני באריזונה ותפסה אותי הצטננות קשה: גרון כואב, אף נוזל בלי הפסקה, עין שמאל דומעת כל היום. חולשה.

בערב ב CVS המליצו לי על טיפות עיניים Zaditor וכן תרופה ליבוש חלל הפנים אלגרה אלרגי

Fexofenadine HCI tablet

השאלה שלי אם אקח את הסטרואידים היום, דקסאמטאזון, זה ישפר את ההרגשה ויתן דחיפה למערכת ליומיים הבאים?

עד כאן לשון ההודעה. צירפתי גם צילום של אריזות התרופה לתת מעט רקע מה אני לוקח (וגם כי "אלגרה אלרגי" נקרא בעברית לא משהו. זה באנגלית נכתב Allegra Allergy – גם לטיפול באלרגיות).

זמן קצר לאחר מכן ד"ר טפליצקי התקשרה. שוחחנו מבלי שאני מזכיר את עניין ההחלקה והחבטה. לא רציתי להלחיץ. רציתי לדעת אם נטילת הסטרואידים ייטיבו עם מצבי. היא הסבירה לי שכן. שצריך וכדאי לקחת. היא גם הסבירה שההחמרה נובעת בגלל שהגוף עדיין בנפילה מחוסר קבלת הסטרואידים וזה די הסתדר לי עם מה שאמרה לי בזמנו פרופ' בן יהודה (והשארתי מעורפל בפוסט הקודם). לא שאני במצב להיטיב להסביר את זה אבל כעת הבנתי יותר טוב את הרציונל למה צריך. לסיום ביקשה שמייד כשאני חוזר שאגיע אליה לביקורת. נפלאה ד"ר טפליצקי.

כבר לא זוכר איך הסתיים הלילה. לקחתי כבר את הלוסק כהכנה, מוקדם בבוקר ירדתי לאכול משהו, לקחתי את מנת הכדורים היומית והחלטתי לקחת רק 10 מ"ג דקסה במקום 14 בד"כ. הבטתי קדימה על החזרה לארץ ורציתי למזער את הנפילה, גם כי יש אירוח וגם מחשש שהנפילה הזו גם תביא החמרה. שאלתי את עצמי כיצד יראה היום כתלות בהשפעת הדקסה.. בד"כ אני מרגיש את ההשפעה אחה"צ וכאן אני צריך כמו  במשפט אלטמן ב"מציצים": מייד ובדיעבד.

לדיון בשמונה בבוקר הגעתי עם מצגת מוכנה. העברתי חד וממוקד אך שמתי לב שאני מתקשה לעיתים למצוא את הניואנסים באנגלית. בכל זאת התשישות עושה את שלה. העניין המפתיע שהדקסה התחילה לעשות את העבודה. אין הצטננות, אין עיניים דומעות, לא כאב גרון זה או אחר, יש כן מעט הזעה (השפעת הדקסה) אבל גם יש הפרעת קשב ויותר מדי שקט במעורבות מצידי בדיונים שלכאורה מאוד חשובים לי. אישתי סימסה לשאול לשלומי ועניתי בחגיגיות שזה לא יאומן שהדקסה עושה את העבודה ואני מרגיש הרבה יותר טוב בריאותית אבל מצד שני יותר מדי שקט, פסיבי מאוד. כנראה מעומס התרופות אמרה. אולי..

בהפסקת הצהרים שוחחתי עם כמה עמיתים על דבר מה ושלפתי יציאה שנונה ומבדחת. שניהם מייד ענו שהנה זה סימן שאני חוזר לעצמי.

עתה גם חשתי נוח להזמין כרטיסים למשחק של הפיניקס סאנס באותו הערב. שני חברים הצטרפו, קיבלתי כרטיס חנייה (חסכון של 12 דולר) מאותו קולגה שדאג גם בפעמים שעברו ואמר שהפעם גם נתראה באולם. כשיצאנו לשם שלושתנו בתום יום הדיונים כבר הרגשתי בהתרוממות רוח מצידי ומה צריך לבקש יותר מזה? כ"כ שמחתי לחזור לחוויה הזו של משחק NBA, השניים היו בהלם מהכל. אני זוכר בבירור את תחושת ה "WOW" כשנכנסנו לאולם. עוד לפני כן, החלטתי לחגוג והרשיתי לעצמי כוס בירה, מה שלא העזתי בחודש שעבר – 3 משחקים בפיניקס תחת אוירת הש.ל.ש.ל. הבלתי פוסק דאז. כאן הדקסה סגרה את הבסטה ולכן אין חשש. עם כוסות הבירה פסענו לראות את המחצית הראשונה. כמה שזה כיף. בבית יושבים עם בירה מול הטלויזיה. כאן זה עם בירה בלייב. בישראל במשחקים של מכבי יש שירי קהל (צהוב עולה עולה, מי שלא קופץ אדום) וכאן המוטיב הוא יותר של מחיאות כפיים ע"פ מקצב של מנגינה מסוימת. הקריאות הן בעיקר: Defense ("די-פנס")  ו- Let’s Go Suns וגם הן ע"פ הופעה של שילוט קריוקי אלקטרוני שמופיע ברחבי האולם.

בהפסקה מיהרנו לאכול ומישה אחד הקולגות שגם חובב אלכוהול רצה עוד סיבוב שתייה אבל התורים היו ארוכים מדי אז הצעתי שנעלה לקומה של היציע ששמה ריק יותר. כשהגענו למעלה נכנסנו לאיזור היציע והם נוכחו לדעת כמה שונה לשבת גבוה מאוד ומרוחק בהשוואה למיקום שבקרבת המגרש. החלטתי להמשיך את המומנטום, לזרום עם הראש של מישה וללגום מעט קוניאק. זו אולי הפעם הראשונה שאני לוגם אלכוהול זולת בירה או יין מחוץ לבית. הקוניאק היה מצוין. כפיר הבחור השני, גם כן איש מקסים דתי עם כיפה סרוגה, דאג לנאצ'וס ופופ קורן – הדבר היחידי שיכל להרשות לעצמו תחת המגבלות. רעב לא הייתי והעדפתי לחכות לארוחה שבתום המשחק. חזרנו בלי לחץ מעט אחרי תחילת הרבע השלישי אבל הופה.. מישהו יושב לנו במקומות.. הדקסה הקפיצה את הפיוז אבל למזלי לא חזק מדי כי היו אלה להפתעתנו שני הקולגות מהעבודה: Steve הבחור שתמיד דואג לי לחנייה בלויית Greg, בחור נוסף מהמשרד שצירף אליו. גם אישתו של Steve הגיעה למשחק אבל הצטרפה לחברה שהייתה באחד מתאי הצפייה. זה מדהים איזה אירוע בילוי זה: מגיעים משפחות מחד וקבוצות של מבוגרים וקשישים מאידך. אולי כשישראל תהיה בת 100 אז ליד אליהו יגיעו אוהדים קשישים שיספרו שבילדותם ברקוביץ' וברודי לקחו את גביע אירופה..

השניים שראו אותנו מגיעים באיחור רצו לחזור למקומותיהם אך כאן הקומבינה הישראלית עשתה את שלה והצענו להם הצעה מעניינת: להשאר איתנו. דבר לא מקובל בתרבות שם – איש איש לפי מקומו, אבל זה דווקא עניין אותם.. שאלנו את הסובבים אם פנוי לידם והם תפסו מקומות מאחורינו והיה ממש כיף. Steve לא מפסיק לעודד, גם מופיע לבוש בהתאם. וגם אני הייתי בעניין. מצחיק לשמוע אותו בקול הבס שלו קורא בקול רועם: Let’s-Go-Suns.

תוך כדי החלטתי לעדכן את ד"ר טפליצקי במצבי:

ד"ר טפליצקי תודה על השיחה היום. נראה שהדקסהמטזון עושה את העבודה ואני מרגיש הרבה יותר יציב מאשר הבוקר ובכלל אמש.אני אגיע לביקורת בשישי בבוקר. לילה טוב.

הייתה יופי של אוירה אבל הקבוצה הפסידה בסל נצחון של מינסוטה חצי שנייה לסיום. Winner Shot זה אחלה דבר שזה גורם נצחון לקבוצה שלך. אבל גם כשאני מחובר לקבוצת הבית והיא הפסידה, הרי אני בעד החוויה.

במקום לסעוד במקום, החלטנו למהר לחזור לקניון ב Chandler ולסעוד ב CheeseCake Factory, מסעדה בעיצוב מפואר עם קינוחי עוגות גבינה משובחות. רעבים לא כ"כ היינו והסתפקנו בסלט. על קינוחים ויתרנו. כשחזרתי לחדרי החלטתי שאני חייב לגולל את חוויות השבוע כפי ששחררתי בפוסט הקודם. לישון לא יצא הרבה, הייתה אמורה להיות פגישה ראשונה בשבע וחצי שבוטלה והיה לי מעט יותר זמן לארוז ולהתארגן וחשוב על זה – כיצד הפכה הדקסה מבחינתי מאויבת המדינה לנשק יום הדין. דקסה לקחתי 6 מ"ג כהרגלי כשבסיכום כולל 16מ"ג במקום 20מ"ג שבועי. זה עזר להתגבר על העייפות מחוסר השינה ולהמשך הרגשת היציבות. היו לי יופי של פגישות. לפני שעזבתי המנהלת שלי הזהירה אותי לבל אגיע שוב חולה. סיפרתי לה שהמראתי בריא לגמרי – ששני רופאים בדקו אותי בשישי ואישרו את הנסיעה אבל בכל זאת נחתתי חולה. קבענו לשוחח בשבוע הבא.

הנה נותרו כבר פחות מחמש שעות לסיום הטיסה ושוב במאבק מול הדקסה והסטילנוקס – הדקסה מנצחת ומשאירה אותי ער. נשק יום הדין, אמרתי? בריאות ואופטימיות זהירה לכולנו. שבת שלום והרבה אהבה.

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone

מטומטם וחסר אונים

לילה אחרון בפיניקס אריזונה. נסיעה לא ארוכה – יצאתי מישראל בשישי בלילה כי מרוב שהחלפתי מועדי טיסה כבר לא נותרו מקומות במוצא"ש על המטוס. בדיעבד זה לא היה רע – הגעתי בשבת אחה"צ היה זמן לנוח, לטייל ו.. לחלות. מחר אחה"צ מתחיל את המסע הביתה. טיסה קצרה לסן פרנסיסקו ומשם בטיסה הישירה "חזרה אל הביצה".

רגשית הייתה קשה לי הנסיעה הזו, "לבד". אמנם אנחנו משלחת לא קטנה מישראל, שניים גררתי הערב לראות משחק NBA והם היו מוקסמים. אבל הייתי בלי איתי, הבן המקסים שלי שמתגייס אי"ה בשבוע הבא. וזה היה חסר לי. עברתי במקומות שהיינו בהם יחד רק לפני חודש והיה סוג של געגוע. בסוף זה עובר ויחד עם זאת בפנים זה מפמפם.

ביום שישי, יום הנסיעה, לקחתי את אחת משתי זריקות הקלקסן שאני לוקח בימים של טיסה ארוכה. זמן מה לאחר מכן אישתי קלטה שיש לי כתם דם בעין ימין. היא נלחצה ופקדה עלי להגיע לרופא עיניים שיאשר לי לנסוע – כי היא ככה לא מאשרת. הגענו לקופת החולים ושם האחות האחראית שמכירה אותי דרך המיאלומה (לאמה מיאלומה זוחלת כ-15 שנה) ביקשה שאבצע מדדים ושנתקשר לרופאת המשפחה. היה נראה שהיא ממסמסת אותי. אחרי המדדים שהראו שהכל בסדר התקשרנו לרופאת המשפחה והיא אמרה שהכל בסדר ושזו תופעה שכיחה של הקלקסן ושאין מה לדאוג. בתום השיחה האחות ביקשה שאכנס בכל זאת לרופא העיניים כי במהלך השיחה כבר "שיווקה" את מצבי ואם כבר, אז כבר.. רופא העיניים טען אותו הדבר, גם ביצע עוד כמה וכמה בדיקות ושחרר אותי בברכת נסיעת טובה. שאפו לרוני אחות האחראית שבדרכה הצנועה והמקצועית מצאה את הדרך המיטבית לעזור ולצאת שלם עם עצמי.

הנסיעה הייתה באמת טובה עם המון שינה רק שעם הנחיתה הופיע כאב גרון. או אז נזכרתי שזולת התרופות הרגילות שלי עם שלל תוספי המזון, לא לקחתי סטרפסילס, ועוד תרופות למצבים כאלה. למרות העייפות מילאתי את מצוות ה Shopping. חזרתי לחדר ונפלתי שדוד. התעוררתי קרוב לחצות וחששתי להשאר ער עקב הג'ט לג ואולי עודף שינה. עודף לא היה – חזרתי לישון וקמתי מוקדם כמתוכנן לפני נסיעה ארוכה למקום מדהים שנקרא Sedona, קצת יותר חולה.

קשה לקשר מקום מדברי ולוהט בקיץ כמו פיניקס עם שלג וקור – אבל שעתיים נסיעה צפונה למקום כמו Sedona ואתה במינוס 3 מעלות, קר ומושלג. המקום מהמם אלא שעדיף לבקר בו באביב כדי שיהיה אפשר לראות את ההרים האדומים המדהימים עם הנוף הקלאסי של אריזונה ועדיין לנשום ולא להצלות בחום הלוהט.

ידעתי שביום שלמחרת קבעתי דיון שבועי לשעה מוקדמת מהרגיל (שעון אריזונה) שיוצא כאן מוקדם בבוקר ע"מ להספיק לסדרת הפגישות הארוכה מייד אח"כ שתוכננו מעצם הנסיעה. הייתי גם חייב להכין את הפגישות והמצגות וזה לקח אותי אל תוך הלילה כשאני מטפטף מהאף בנוסף לכאב הגרון וגם פעילות המעיים המהוללת טפטפה גם טפטפה.. 🙁 שאלתי אם עצמי למה לא לישון וזהו.. אתה יודע למה.

יום קשה היה למחרת. הרגשתי דועך במשך היום. כאב הגרון חלף אך הרגשתי מצונן, חלש, ובנוסף עין שמאל דמעה ללא הפסקה. רק דלקת עיניים חסרה אמרתי לעצמי. ורציתי לישון. בעצם רציתי הביתה. אבל אני כאן ויש פגישות ודיונים לקדם. מי ששאל, אמרתי שקצת הצטננתי והכל בסדר ומי ששאל למה אני כזה שקט טענתי שכנראה קצת התקררתי.

ידעתי שגם אם המצב יחמיר, דלקת ריאות לא נראה כאן הודות לקלרינקס. לפני ארוחת הערב מרובת הקולגות ממנה לא יכולתי להתחמק, עברתי ב CVS, הסופר פארם של ארה"ב, ורכשתי תרופה שתייבש את הנזילה מתעלות הפנים (אף, עיניים) וגם טיפות עיניים. וידאתי פעמיים עם הרוקח שהתרופות אינן NSAID. תרופה קודמת שרכשתי ב TARGET יום לפני, לא קידמה אותי. חיכיתי בקוצר רוח שתסתיים הארוחה ומתישהוא שאלתי בעברית בכוונה אם אפשר לשיר התקווה, הרמז הובן והתפזרנו. עלו בי ספקות לגבי הסטרואידים שלכאורה הייתי אמור לקחת למחרת.

לפני הנסיעה דיברנו אישתי ואני על הצורך להתמיד או הצורך להמנע מלקחת דקסה במהלך הנסיעה. החשש היה בעיקר על בעיית השינה בטיסות חזרה ובעיקר על הנפילה והתשישות בסופ"ש שאחרי כשתכננו לארח המון משפחה. בזמנו התייעצתי עם פרופ' בן יהודה על שימוש בדקסה בשהות בחו"ל (חופש, עבודה) והיא השיבה שלא לקחת פעם אחת זה בסדר אבל גם ציינה משהו על תופעה הפוכה בגלל אי הלקיחה ואז לשקול כן לקחת. ואני בכוונה קצת מעורפל פה. ככה ששקלתי אולי כן לקחת כדי להתחזק – אם כי מצד אחד לא הייתי בטוח שזה באמת יעזור ומאידך זכרתי במפגש החברים לדרך האחרון שמישהי ציינה שהדקסה הופך אותה חזקה מאוד. נו זה ברור, אבל במצבי חיפשתי חיזוקים לכאן ולכאן. מבולבלים? גם אנחנו..

חזרתי לחדר ונפלתי סוף סוף שדוד. מתישהוא בלילה קמתי להקיא. זו הסלמה. בבוקר קמתי להתקלח ותוך כדי השעון המעורר צפצף בחוזקה. מה יגידו השכנים?! יצאתי מהמקלחת ע"מ לכבותו ואז זה קרה.. חלש, רטוב ונמהר פסעתי יחף ונמהר לכיוון היציאה מהמקלחת ואני זוכר בבירור את הרגע הארוך הזה: את כף הרגל שמחליקה, את הדרך למטה, את הרגל שמתנגשת במשקוף, את חוסר היכולת להפעיל את האינסטינקטים ולעצור את עצמי ואת הראש שנחבט ברצפה. הרגשתי כ"כ מטומטם וחסר אונים. הייתי כ"כ חלש שכבר באמת לא זוכר אם חשתי בכאב ואז באמת רציתי הביתה. (וכאן אני כבר מנקר על המקלדת אז המשך יבוא)..

 

 

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone

חג המיאלומה

שלוש בלילה.. כמו בשיר של שלום חנוך. נדמה לי שהייתי סטודנט כשיצא השיר. גם אז הייתי ער בשעות האלה אבל מסיבות אחרות. אני מתודלק היום בדקסה השבועית וחוץ מזה אני עדיין מאוד מאוד נרגש. מהתוצאות של סל התרופות.

שלשום (יום ראשון) הייתה אמורה להיות פגישת מעקב אצל פרופ' בן יהודה אבל היא נדחתה למועד אחר בחודש בגלל פגישה של ועדת סל התרופות. לא תארתי לעצמי שהסל יוכרע ויפורסם כבר היום ויתרה מכך: התסריט של אישור הסל לחולי מיאלומה כפי שהוא לא היה בתרחישים הריאליים. כדי להבין את גודל המאורע ועוצמתו:

  • הסל נותן מענה לתרופות ההכרחיות לקווי הגנה 3,4 ומאפשר סיכוי להארכת חיים ואיכות חיים לכל מי שידו אינה משגת מכספו את התרופה (רובנו..)
    • כידוע, כקו הגנה ראשון מאושרות תרופות כמו וולקייד ותאלידומיד
    • כקו הגנה שני מאושרת בסל התרופה רבלימיד
  • ע"פ הדו"ח קיימים כ-106 צרכנים פוטנציאליים (כיום 2016 שרק הסתיימה) לתרופות מקו שלוש וכ-104 צרכנים לדארא – כקו רביעי.
  • יחד עם זאת וזה העניין – לאוכלוסיה יחסית קטנה (אך כמהה להארכת חיים מי כמונו יודע) תוקצבו כ-64 מליון ש"ח מתוך סך סל של קצת פחות מ-500 מליון ש"ח!! יותר מעשרה אחוז מסל הבריאות תוקצב למיאלומה!!
  • ההישג ממצב את סל התרופות לחולי מיאלומה כטוב בעולם. אין דברים כאלה. אני מקווה שבממשלה ידעו למתג זאת בעולם הרפואה. קהל משתמשים גדול יותר ודאי ייטיב עם חברות התרופות גם במישור של פיתוחים עתידיים. ערכתי הערב מספר שיחות עם חברים לדרך וזו הדעה הרווחת. קראתי לזה חג המיאלומה. לא רק רופאים טובים ולא רק תרופות כפתרונות נותני מענה אלא שעתה גם היד משגת.

מדינתנו הקטנה, מערכת הבריאות שלה ופרופ' בן יהודה בראש החץ הזה שמה למטרה להאריך ולהיטיב עם חיינו. זה נותן תקווה גם מההיבט של משפט חזק שאמרה לי אישתי החכמה בצאתנו מחדרה של פרופ' בן יהודה כשהתייעצתי לגבי חזרה לעבודה לאחר ההשתלה ובמהלך המיצוק: יש רופאים שמטפלים בך ויש רופאים שמרפאים אותך ולמזלנו נפלנו על רופאה מהסוג הנכון.

מאוד התרגשתי כל הערב. ידעתי שאני חייב לכתוב. הלב הלם חזק ופה ידעתי שאני נרגש מדי. לרוץ כבר לא יצאתי כבר מזה מספר שבועות. כן, נסיעת העבודה, ההצטננות וגם פעילות המעיים הבלתי נסבלת הזו (אה כן, ומזג האויר) מונעים ממני לצאת. הכושר הולך אחורה אבל בחודש הבא אני כבר רשום למקצה במרתון תל אביב אז כמו שאמרנו בטכניון: לא חשוב כמה אחורה אני בחומר למבחן נגיע מוכנים.

פעילות המעיים הזו מתישה אותי. בין ראשון ושני הייתי ער לא מעט בלילה מתיישב על האסלה ו…. בבוקר הייתי מותש. אישתי שנשארה בבית לנוח אחרי פעילות כירורגית בבריאות השן אסרה עליי לצאת לעבודה כשראתה אותי ככה מותש. הייתה לי שיחת בוקר בתשע ובקושי תפקדתי. לאחר מכן אכלתי משהו והרגשתי כיצד האנרגיה מתחדשת אז (כמובן) יצאתי למשרד. במשך היום ביקרתי תדיר (…) לפרוק סחורה וארוחת צהריים הקפדתי לאכול כדי לא להחמיר עם המצב למרות שתאבון לא היה. בערב – די.. יצאתי הביתה והקפדתי לנוח.

היום קרה דבר טוב – לקחתי סטרואידים 🙂 זה נועל את הבסטה ולפחות מהבחינה הזו היה לי שקט..    שביתת המורים היטיבה עמי – לפחות ישנתי עד 8, קדימה אל הלוסק – מתחילים נוהל תרופות של יום שלישי (ביום זה אני נוטל את המספר הרב של תרופות ותוספים) כשבשמונה וחצי שיחה ראשונה. שכנה נחמדה התנדבה להסיע את הילדים לבית הספר. ואז הגיעו ידיעות ראשונות שהיום זה היום של פרסום הסל. ההתרגשות החלה..

כמה כבר אשן הלילה – העייפות מתחילה. למדתי לא להאבק בזה אלא לזרום. ככל שאני זורם ככה פחות עייף למחרת, לעומת האנרגיה המושקעת ברצון להרדם בכח עם מחשבות לחוצות מהעירות המתמשכת שבדיעבד משפיעה לרעה על מידת העייפות למחרת. ואם פתחתי באזכור השיר "שלוש בלילה" של שלום חנוך הרי שארצה להמנע מציטוטים מתוך "ארבע בבוקר לא נרדמת" של יהודית רביץ. לחיי כל אלה שבחייהם אור מאחר וזכו לקו הגנה נוסף על הדרך.. לילה טוב.

 

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone

הצטננות של חנוכה

לא תכננתי ששבוע החנוכה יהיה שבוע שאשאר חולה בבית. היו לי תכניות אחרות. רופאת המשפחה טענה היום שזה בגלל הטיסה חזרה לישראל – מישהו בטח הדביק אותי. אז או בטיסה, או בטיפול IVIG שהיה בחמישי, או מישהו בעבודה. לא חסר.. אלא שכשזה קורה לי זה קצת מלחיץ – בגלל הרגישות הידועה של המערכת. אז מכאב גרון זה הפך להצטננות עם כאבי ראש. מזל שהיה IVIG בחמישי ומזל שאני לוקח קלרידקס בקביעות (אנטיביוטיקה נגד דלקת ריאות ששומרת על הריאות). בהוראת הרופאה אני נדרש לשכב מכוסה עד הצוואר (והיא אפילו לא מעוניינת להכנס לויכוחים). אני די מבין אותה מעצם העובדה שהבוקר נסעתי עד למרפאה הפרטית שלה באשדוד ולו בכדי לא להמצא בתור בסניף של קופת החולים.

זה אמור להיות השבוע הנוח של השנה – העולם הנוצרי בחופש וזה הזמן למלא מצברים, לרוקן את תיבת המייל ככל שניתן, ובכלל להנות מחג החנוכה.

לפני שבוע חזרתי מנסיעה מדהימה מארה"ב. הדבר שהיה כה שונה – איתי הבן השני שלי הצטרף! הבחור עובד כבר מספר חודשים משמרות במפעל, חסך שקל לשקל וכשעלתה האפשרות שיצטרף אלי לנסיעת עבודה חיבק אותה בשתי ידיים. נסיעה פרטית מאוד שונה מנסיעת עבודה – כל ההוצאות כולל השינויים נופלים עליך. כך היה גם הפעם. אבל לא נתתי לכלום להשפיע על הכיף שלנו ביחד כולל מצבי הרפואי שהשתבש כליל בנסיעה, שינוי מזג האויר ועוד כהנה וכהנה. כל חוויה איתו ריגשה אותי וטרחתי לציין זאת – שהנאתו – הנאתי. היה כיף לאכול יחד את ארוחות הבוקר והערב, לצאת לקניות, טיולים ובילויים. לאיתי מלאו 18 באוגוסט האחרון והוא יתגייס בע"ה בסוף ינואר.

התחלנו את הנסיעה בסופ"ש קצר בניו יורק. טסנו בשישי בצהריים בטיסת בוקר שהתעכבה בכמה שעות. בניו יורק – קר! אך זה לא הפריע לנו. במקור הטיול אמור היה להיות: ניו יורק – פורטלנד – פיניקס – סן פרנסיסקו – ישראל. מספר ימים לפני הנסיעה נתבקשתי להתחיל קודם את שבוע העבודה בפיניקס ולהשתתף במספר דיונים חשובים ומשם להמשיך לפורטלנד. השינוי כבר קיצר בחצי יום את השהות בניו יורק ע"מ להגיע לפיניקס בזמן (הטיסה יוצאת בשבע בבוקר – אך איפשרה לצפות במשחק ה NBA הראשון בפיניקס). בניו יורק לקחנו מלון עם שאטל ליד ניו-ארק וכך חסכנו כסף וזמן. בשבת יצאנו לטייל מוקדם. במשך היום היה קר ולא היה תיאבון ובערב הרגשתי שאני קורס. אחסוך תאורים, אבל להקיא ברכבת התחתית של ניו יורק – לא כיף. אחרי שזה עובר זה אמנם מקל אבל גל נוסף ברכבת שמובילה לניוארק גרמה לי להתפלל שאגיע כבר אל החדר. מאז ועד חזרתנו הביתה למעלה משבוע לאחר מכן – מכת ש.ל.ש.ל. שכמותו איני זוכר. בשורה התחתונה – לא נתתי לזה להפריע לי בדבר – באינטנסיביות בעבודה, בהשגת המטרות, במשחקי ה NBA שצפינו יחדיו, לטיולים שיצאנו.. אלא שבכל פעם שניסיתי מזון אחר – הייתי בכוננות. ביום שישי בטרם יצאנו אל השדה, עלינו לתצפית מהר גבוה שמשקיף על פיניקס והסביבה (Southern Mountain) ומזל מזל שהצטיידתי בנייר טואלט… (שלוש נקודות). וזה עוד היה השבוע שאני ללא הרבלימיד, הדקסה והחבר החדש: הקלרידקס.

בין לבין התכתבתי עם חבר קרוב מאמ"ן ושיתפתי אותו שכיום אני משלים עם מצב רפואי שלפני פרוץ המחלה לא הייתי מעז לתפקד אחרת.

ביום רביעי של אותו שבוע היינו אמורים כאמור להמשיך מפיניקס לפורטלנד. כרטיסים כבר רכשתי הן לפורטלנד והן ממנה לסן פרנסיסקו אלא שיום לפני כן הוזהרתי מפני סופה מתקרבת ולבל אגיע לאזור. קצת התכווצתי: איתי די מיצה את עצמו באזור. מראש ע"מ להקל עליו לקחתי מלון בתוך אזור של מרכז קניות ענקי והוא כבר גמר את הסוס. מצד שני רכישת כרטיס נוסף וישיר לסן פרנסיסקו התברר כתוספת יקרה – הסברתי לו שהעלות עלי! איך שלא יהיה. לפחות ביום חמישי היה משחק NBA נוסף (נגד סן אנטוניו Spurs) וגם אליו הלכנו. חשבתי לחסוך דרך נסיעה של חמש שעות לוגאס, לילה בסופ"ש בעיר החטאים ומשם בטיסה זולה, אבל גם שם לא מצאתי רווח גדול. החלטתי שהדרך הפשוטה היא היעילה. ודווקא אז איתי החל לגלות את מה שיש למקום להציע: מגן החיות של פיניקס שהוא אחד מהגדולים בארה"ב, סלע ענק עם תצפית לשקיעות מהממות שנמצא בסמוך: Papago Park, התצפית Southern Mountain אותו ציינתי וכן שמורת הקקטוסים המופלאה לאורך המסלול (כשאסור בתכלית האיסור אפילו לרדת מהכביש וזאת ע"מ לשמר את הטבע).

Jpeg

Papago Park, Phoenix AZ

Papago Park 2

Papago Park – מבט אל פיניקס ועמק השמש (Valley of the Sun)

בסן פרנסיסקו התארחנו למעשה בעמק הסיליקון אצל אותה משפחה שבה התארחנו בקיץ. השיא היה לצפות במשחק הבית של הגולדן סטייט באורקל ארנה. זה מדהים ששעה וחצי לפני תחילת המשחק – פותחים את השערים וכבר אז לוקח כרבע שעה להכנס פנימה עם גלי האוהדים שבאים לצפות בסטפן קרי מתאמן. אם משחקי ה NBA של פיניקס היו חוויה – פה זו הייתה אומנות.

מייד כשחזרנו לישראל נכנסתי לצום וביצעתי בדיקות דם – הייתי מאוד סקרן לדעת כיצד השילוב של הרבלימיד והקלרידקס ממשיך לעבוד. כפי שציינתי בפוסט הקודם – הדגימה הראשונית (לאחר חודש אחד) הראתה ירידה של ה-FLC לרמות כמותן לא זכיתי לראות עד כה. כל העניין הזה מאוד משך אותי למעלה: השיעורים הנמוכים של ה-FLC, החזרה לכושר (ריצות כל יומיים לסירוגין) וכן השיתוף בדבר מצבי את הרופא התעסוקתי ומשם את הצוות הניהולי מתוך הנחייה להקל עליי. אני פשוט אמרתי לו: דוקטור, עזור לי להגן על עצמי מפני עצמי. היכולת סוף סוף להציף את זה – הקלה עליי מאוד וכאמור משכה אותי למעלה.

אלא שבמיאלומה כמו במיאלומה, רכבת ההרים לעולם לא תפסק. תוצאות בדיקות הדם הגיעו די מהר הפעם והראו על חזרה של ערכי ה-FLC לרמות מלפני השימוש בקלרידקס. ה"חשש" פה שפרופ' בן יהודה תעלה את המינון, אלא שזה ימתין לפגישה בינואר ולא אכניס דברים לראש. מעבר לכך ויתכן שהערכים עלו עקב מצבי הרפואי בשבועיים האחרונים, מי יודע? אני ממתין לסיום המחזור הנוכחי (מחזור ח"י של הרבלימיד) ע"מ להמשיך ולעקוב.

מחר בבוקר יש לי המשך מעקב עם הרופא התעסוקתי וזה רמז לכך שצריך לפרוש ולישון משהו – בכל זאת עוד מעט שלוש בלילה – אך אני מסיים את הפוסט הזה בשמחה שהצלחתי להקיש בקצות האצבעות את החוויות המדהימות שעברו עליי בשבועות האחרונים. לילה טוב וחנוכה שמח.

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone

שנתיים להשתלה

יום שישי, 18 בנובמבר, כבר אחרי 1 בלילה. רשמית היום לפני שנתיים היה Day 0.

מאוד רציתי לכתוב לפני אתמול, 16 בנובמבר (כעת יום שישי 1 אחר חצות, מבחינתי עדיין חמישי בלילה – ככה שה-16 בשבילי הוא עדיין אתמול). בדיוק מלאו 6 שנים לותק שלי במקום העבודה וגם שנתיים מאז אושפזתי להשתלה. אתמול (רביעי) גם נטלתי חלק בריצת הלילה של תל אביב. בשבילי כרגיל הכל מתחבר.

אם להתחיל אז בחדשות הטובות והמרגשות מבחינתי: נראה שהקלריטרומיצין עושה את העבודה!! סיימתי השבוע את המחזור ה-16 של הרבלימיד ויחד איתו נטלתי ע"פ הנחיה של פרופ' בן יהודה אנטיביוטיקה בשם קלריטרומיצין, פעמיים ביום, כל יום, שע"פ מחקרים אחרונים מסייעים לרבלימיד במלחמה. לא אהבתי את התוספת הזו והחלטתי לבדוק ROI (את התמורה על ההשקעה). ביצעתי בדיקות דם לפני תחילתו של המחזור האחרון של הרבלימיד ועוד בדיקה השבוע, בתום המחזור. הבדיקה הקודמת הראתה שה-Free Kappa מתייצב סביב ה-45, כאשר 19.2 הוא הערך התקין הגבוה. ערכים של ארבעים ומשהו אני רואה כבר כמה חודשים. יציב אבל גבוה. כשקיבלתי את התוצאות היום וראיתי שזה מתחת ל-22 התחילו לרדת לי דמעות וגם כשאני כותב את זה חוזרת לי הצמרמורת. אמנם זה רק מחזור אחד אבל עדיין אחרי מחזור אחד! החלטתי לשתף את פרופ' בן יהודה אבל אז כרגיל ענייני היום העמיסו עליי והמייל מחכה לסיומו..

חבל שלא יוצא לי לכתוב יותר. הייתי יכול לשתף יותר. אבל זה מלכוד 22 – עובר עליי כ"כ הרבה שלא מותיר לי זמן ואנרגיה לשבת ולכתוב על כל מה שעובר עליי.. ולאחרונה עובר עליי המון – בסוף השבוע הקודם כבר התחיל לגלוש.

כבר מזמן שאני צריך שינוי. להוריד עומס, לשנות עדיפויות. מצד שני במקום העבודה העומס נמשך מזה זמן רב ואני טובע בתוכו. לא מזמן נפגשתי עם חברים לדרך וטענתי שאני מנסה לרדת ל-100% משרה. מנסה? אולי חושב על זה. בפועל זה לא קורה. בפועל זה גם מונע ממני לעשות דברים שהייתי מאוד רוצה כמו לתרום יותר בפעילות של אמ"ן אבל עם זה אני משלים. ומה עם הילדים שאני לא רואה באמצע השבוע, למעט למספר דקות בבקרים. הארגון שלנו טפו טפו מצליח, אבל תמיד התחושה שאנחנו באמצע מלחמה. אין שקט. זה מתאים לאופי העבודה שלי אלא שהעומס הזה שגם לאדם בריא ביותר לא עושה טוב לאורך זמן בטח שלא מתאים לאדם במצבי ובטח שלא תחת כמות התרופות שאני נוטל. לאחרונה גם התלוצצתי עם חברים שאני שוקל להתחיל לעשן. למעשנים יש יתרון שהם לוקחים הפסקות. ואני ממש אבל ממש לא לוקח הפסקות. באטרף כל היום והמון שעות. יש ימים שאין לי בעיה עם זה ויש ימים שאני פשוט גמור. לרוב פחות יעיל בימי חמישי כשכבר מתחילה הנפילה מהסטרואידים, מחוסר השינה המצטברת, מהעומס של כל השבוע, משעות העבודה הרבות ומהשפעת התרופות. ככה שבשבוע שעבר היה השיא – אמנם ביום שני הייתי בטיפול ה-IVIG החודשי ועשיתי פחות, אבל בהמשך השבוע עבדתי בין 12 ל-15 שעות, כמעט בלי שינה. ביום חמישי כבר התפוצצתי על מי שהפריע לי בדרך. הייתה לנו משימה להוציא ללקוחות מוצר בסוף השבוע ועשינו הכל כדי לעמוד בה. בחמישי בלילה כבר הרגשתי שאני מאבד את זה.. שמשהו לא טוב מתפתח. עדיין עבדתי עד שלוש בלילה, מאבד את האמונה. בשישי לקחתי את אחד הבנים לאליפות אירופה בג'ודו. יושב בקהל, נהנה, וברקע הגלגלים חושבים על תכנית איך עדיין לגרום לשחרור המוצר באותו היום למרות כל הקשיים. כשהתחילו להגיע הודעות Whatsapp עם שאלות האם המוצר יוצא היום הרגשתי טוב – שאכן יש סיבה למאמץ. סיימתי מוקדם את ארוחת שישי המשפחתית, וכבר בדרך הביתה כמה טלפונים לסינכרון ובבית עד אחת בלילה סוגר את כל הקצוות עם קולגות בעיקר מארה"ב ומעט מישראל. כשנתתי אור ירוק באחת בלילה הרגשתי את תחושת ההישגיות – וגם מה מניע אותי ומה עוצר אותי: אנשים. אלה שהולכים איתך יגרמו לך לסינרגיה המטורפת הזו ואלא ששמים רגליים למאמץ פשוט מוציאים את האויר מהמפרשים. אז נתתי אור ירוק כאמור והלכתי לישון מבסוט ולמחרת נדהמתי לגלות שבשתיים בלילה יצאו מיילים עם תירוצים שונים למה זה לא יקרה היום. כמובן שכעסתי אבל זה היה מעבר לזה. הנושא הזה עדיין פצע פתוח ולא ארחיב עליו כי אני מתרכז בי ולא ברכילות ממקום העבודה מה גם שאני מעורב רגשית במקרה שמוכיח שה-DNA של ההייטק בישראל שונה מזה שאצל ידידנו מעבר לים. ביום ראשון נשארתי לנוח בבית.

ביום שני השבוע הייתה לי שיחת מעקב תקופתית עם הרופא התעסוקתי. פתחתי את העניין. זעקתי לעזרה. הוא היה בהלם לדעת על כמות השעות, על האנרגיה שאני מוציא. מבחינתו זה סוג של הפרה: שאני אמור בפועל לעבוד לא יותר מאשר 80-100% מהמשרה. ובטח שלא יותר. הסברתי שהאשמה בי. שאני פשוט לא יודע אחרת. והרגלים של למעלה מ-20 שנה קשה לשנות. החלטנו שהוא ידבר על זה עם המנהלים שלי. הבעתי את החשש מאיך שזה יתפס מצידם. בדיעבד עשיתי נכון. מייד סימסתי על כך למנהל הישיר שלי והוא חזר אליי שכבר יצרו איתו קשר. למעשה הוא די נבהל, חשב שיש החמרה במצב הרפואי שלי. התחלנו לדבר על איך מורידים עומס ודווקא הוא בא בגישה מרגיעה שהכל עניין של תפיסה ולא צריך להרגיש רע עם לעשות פחות, ראה דוגמת אלה שמרגישים עם זה בסדר שהם עוזבים מוקדם גם בעיתות של לחץ. יש משהו חכם בזה. מאז אני קצת יותר רגוע גם כי אני לאחר השיתוף הזה מפסיק לשחק ולשדר לכאורה "עסקים כרגיל" כאשר בחלק מהשבוע מצבי באמת לא רגיל.

בשבועות האחרונים גם החלטתי לקחת את עצמי בידיים בשמירה על כושר גופני. היה לי את היעד של ריצת הלילה אתמול. התמדתי בלרוץ כל יומיים, מסלול קבוע של 8 ק"מ, הליכה וריצה לסירוגין. ראיתי כיצד אני משיג שיפור בכל פעם. לאחר מספר ריצות העליתי ל-10 ק"מ. בשלישי יצאתי בחמש וחצי בבוקר לסיבוב מסכם והרגשתי מוכן. אתמול בריצה ממש נהניתי. לא היה קל בחלק מהדרך שאת חלקה עברתי בריצה וחלקה בהליכה – הקפדתי להמנע מאלמנט התחרות ולהרכז בלהנות. בקטע מסוים בכיכר בדיזינגוף אף עצרתי וצילמתי ושיתפתי.

לאחרונה עלו בי מחשבות כפירה של לשים הכל מאחור, לפרוש, לנוח ולדאוג לעצמי. בכל פעם ששיתפתי את אישתי היא טענה שזה מה שיהרוג אותי. שזה הדבר האחרון שאני צריך. כשאני בחצי הכוס המלאה שבה האנרגיות למעלה אני בתוך בועה אופטימית שהנה אני נהנה ממה שאני עושה ובימים שהאנרגיות למטה ויש ב"ה לא מעט כאלה אז עולה השאלה. לא פעם עולה השאלה מדוע ללכת מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת וכנראה התשובה שאני כזה. וגם זה הפחיד אותי כי אם אדבוק באחד משני המצבים ובאמת משהו רע יקרה אז למה זה מגיע לילדים..

היום בצהריים קפצנו לניחום אבלים של אחד מהחברים לעבודה שאביו נפטר. הוא שיתף שאביו עבד בדואר ופרש צעיר, בגיל 52, כאשר שכשעבד – עבד מאוד קשה וכשפרש כפי שפרשו בזמנו עובדי המדינה אחרי 25 שנה, לא ידע כיצד לנהל את הזמן הפנוי שנוצר ומכאן החלה התדרדרות איטית וממושכת לאורך השנים. הקשבתי לסיפור והגלגלים בראשי כבר אמרו לי שהפתרון של ניהול העומס בעבודה חייב להיות ברמת ביניים ובטח שלא ללכת על ערוץ קיצוני. כשחזרנו למשרד גם הגיע המייל עם תוצאות בדיקות הדם שמראים את השינוי החיובי של רמות ה-FLC. ככה שכמו בסיומת שבשיר של קולדפליי – אסור אף פעם לאבד את התקווה. לילה טוב.

 

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone

בקרת נזקים

הגעתי היום לבית המרקחת כדי לאסוף את הרבלימיד – מחר אני מתחיל מחזור ט"ז 🙂 היה מוזר שהפעם לא התקשרו כמו תמיד כדי לעדכן שהתרופה הגיעה. היום יום קצר ומחר בכלל חג. אז הגעתי ואז התברר שאין תרופה…. הרוקחת האחראית שהיא בד"כ ממש בסדר אמרה לי שלא נראה שיש מה לעשות – ואותי זה לא עניין בכלל. היא הבטיחה לבדוק. אחרי כשעה היא התקשרה וטענה שעד יום שלישי לא יהיה. טענתי שזה ממש מצער כי אני אמור להתחיל את הרבלימיד עם תרופה נוספת כדי למגר את המצב מאחר והמחלה מתגברת. המשחק על הרגש עשה את שלו ואו אז הסתבר שאם אגיע לחולון – יש בית מרקחת שבה התרופה זמינה. חשנו (אישתי ואני) לחולון והשגתי את התרופה. הרוקח האחראי טען שחברת התרופות לא סיפקה שום תרופה במהלך חול המועד. לטעמי גם אם זה נכון – זה מראה על ניהול לקוי – שהרי היה צריך לנהל את המלאי כהלכה מראש, שהרי לא מדובר באקמול או אספירין שאפשר למצוא בבית מרקחת שליד..

בד"כ אני אוסף את התרופה מבית המרקחת ביום שישי. אלא ש..ביום שישי לא הספקתי להגיע לבית המרקחת.. הסתבכתי עם המשטרה – יותר נכון עם שוטר מעצבן. בבוקר נסעתי לרמלה לפגוש בן דוד שלי כדי לנגב חומוס אצל ח'ליל. מומלץ מאוד. מאחר וזה בקרבת השוק החלטתי כבר שאעשה שוק ברמלה. שמעתי רבות וטובות על השוק ברמלה והנה הזדמנות. האמת, פעם ראשונה שם ולא היה לי מושג כמה המסעדה קרובה לשוק – היא בעצם ממש יושבת על השוק. שמתי Waze עם שם המסעדה – וכשהגעתי לרח' הרצל ראיתי שיש משטרה ממש לפני הפנייה לקהילת דטרויט – הרחוב של המסעדה. אבל חנייה לא הייתה. הסתובבתי והסתובבתי ומתישהוא הוא (בן הדוד שלי) התקשר – הוא דווקא מייד מצא (אלא מה?!) ותוך כדי שיחה (תוך שימוש בדיבורית כמובן) ה-GPS השתבש ואיבדתי התמצאות. ברכב שלי יש בעיה – בגלל הקרבה ל-MobileEye ה-GPS משתבש. בתחילה הוא ממש לא עבד וכשהבנתי את הבעיה הזזתי אותו מעט ימינה (יש לי רכב חדש מכאן הכל התחיל – חשבתי בתחילה שהטלפון לא בסדר). ובכל זאת לעיתים הוא מאבד כיוון כמו באותו יום. אז הורדתי אותו מהמתקן ושמתי על הרגליים. כשחזרתי לרחוב הרצל וראיתי את המשטרה, לא חשבתי על זה שאני עושה משהו לא בסדר.. אחד השוטרים קלט את זה ועצר אותי. ביקש את הרשיון וטען שזה 1000 ש"ח קנס. הסברתי לו מה שקרה, הוספתי גם שאני נכה (יש רגעים שצריך לשלוף את הקלף) ובשורה התחתונה השוטר המיר את האיום על קנס באזהרה. איחלתי לו חג שמח שבת שלום ונסעתי. חזרתי מהשוק ברמלה לקניות ובתום הקנייה הראשונה שמתי לב שבארנק אחד הכרטיסים חסר… רשיון הנהיגה! נשאר אצל השוטר! ובכלל מאז אני נוסע ללא רשיון!

עוד התרוצצות. התקשרתי למשטרת רמלה ושם בדקו שאין שום רישום או בדיקה או ניירת כלשהיא שקשורה אלי. שאלה את שמו או את מספר הניידת. מאיפה לי?! היומנאית גם טענה שבמקרה כזה הם אמורים להתקשר אלי – מייד עם קבלת הרשיון – השוטר מחויב להביא את הרשיון לתחנה. היא גם עדכנה את הטלפון שלי. טלפון מאז לא קיבלתי – השוטר החליט להשאיר את הרשיון אצלו.

אתמול נסענו לנגב לגבול מצרים במטרה לנסוע על כביש 10 לאורך הגבול. אישתי נהגה. לפחות קיבלתי פטור מנהיגה – עד שזה הופך לא מצחיק. חזרנו מוקדם מהצפוי: ביקרנו בישוב עזוז (ע עם צירה) – התיישבות של צעירים ליד ניצנה. מעט לפני כן ברכב נדלקה נורית השמן. ישבנו בעזוז בבית הקפה והזמנו לא מעט – צריך לעזור להם להתפרנס.  חזרנו לטללים, תחנת הדלק הכי קרובה, ונתנו לרכב לנוח ע"פ ההנחיות – בדקתי שוב והנה חצי מיכל שמן מלא אבל עדיין הנורה דולקת. המשכנו בנסיעה הביתה. היום אגב מילאנו שמן לגמרי אבל הנורה עדיין דולקת. צריך לאפס במוסך – באג של קיה. ולגבי הרשיון: אתמול בדרך הביתה בדקתי באינטרנט ומסתבר שיש דרך לתקן את זה: רשיומט. בבילו סנטר בסופר פארם יש כזה. נכנסתי, שילמתי ויצאתי עם רשיון זמני חדש. אפשר לנהוג.

מחר כאמור אני מתחיל את המחזור ה-16 של הרבלימיד. עתה יתווסף גם הקלריטרומיצין. להגיד שאני מת על זה? לא! שיש ברירה? גם לא! ממחר אני מתחיל ליטול אנטיביוטיקה פעמיים ביום עד הודעה חדשה. אנטיביוטיקה ככלל לוקחים לתקופה קצרה: למשל נגד דלקת ריאות או שפעת, לוקחים שבוע – וזהו. רספרים לוקחים שלוש פעמים בשבוע ואז יש הפסקה ארבעה ימים. וכאן זה במשך 21 יום פעמיים ביום, שבוע הפסקה וחוזר חלילה. מה זה עושה לכבד עם כל העומס הזה? מה זה עושה לגוף לאורך זמן? אני מבין מצד אחד שהמטרה להאריך את החיים ואני גם בעד הטיפול שדוגל בשימור איכות החיים. יחד עם זאת זה קצת מטריד כל העומס הזה: רבלימיד ודקסה (אגב, קיבלתי לבצע בדיקה לצפיפות עצם לבדוק אם נוצר נזק כשלהוא בגלל שימוש ממושך בסטרואידים) ועתה גם הקלריטרומיצין, IVIG, ואספירין וליריקה וכל זה על בסיס יומי. ולא אפרט את התרופות שלא על בסיס יומי. אז נראה לי שממחר גם אקח את הלוסק על הבוקר כדי להגן על הקיבה וחוצמזה תכף אצא לרוץ – חזרתי במיוחד מוקדם מארוחת החג כדי לצאת לסיבוב – המשקל שלי תקוע למעלה ונראה לי שאין דרך אחרת אז החלטתי להעלות הילוך – אך אדבר מהצד השני – נראה אותי מתמיד. וגם קניתי ירקות להכנת שיקים. צריך לעזור לגוף להתמודד עם כל התרופות. וחוץ מזה אני אוהב לחשוב רחוק – אז העברנו את נקודות הויזה לנקודות אלעל וסגרנו חופשה זוגית לפני הקיץ בוינה וברלין. לא חשוב רק לתכנן, חשוב גם לחלום. מה נעשה שם? עדיין לא יודע (נגיד), אבל כפי שאמר איינשטיין (אלברט, לא אריק) בזמנו: דמיון חשוב יותר מידע. אז נמשיך לדמיין שהכל יהיה בסדר. יותר חשוב מלדעת. חג שמחת תורה שמח.

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone

חופשה משגעת

התלבטתי אם את השם של הפוסט הזה צריך לכנות "חזרה לשגרה", אבל נשמע לי בנאלי מדי. ביום ראשון האחרון נחתנו מחופשה ארוכה של שלושה שבועות בחוף המערבי של ארצות הברית.

ב-13 לאוגוסט המראנו לסן פרנסיסקו דרך לונדון. לאחר כשלושה ימי מנוחה בחיק משפחתו של בן דודה של אישתי (שארחו למופת) המשכנו בטיסה ללאס וגאס ומשם עם רכב שכור ללוס אנג'לס, לפארקים (סקויה, יוסמיטי) ומשם חזרה לסן פרנסיסקו (Sunnyvale בעמק הסיליקון לשם דיוק) ושם המשכנו להתארח אצל המשפחה עד ש"התחלנו" לחזור בשישי האחרון, ה-2 לספטמבר. בלונדון היתה לנו עצירה של 9 שעות אז קפצנו לעיר ברכבת מהירה (כרטיסים מזמינים למעלה מחודש ואז המחיר נחתך בכמחצית). זו הייתה בכלל הפתעה לחבר'ה הצעירים שלא ידעו על התכנית. כשיוצאים מהרכבת התחתית בתחנת Westminster מתגלה הביג בן במלוא הדרו. חצינו את התמזה בגשם שוטף, עלינו על ה-London Eye (כרטיסים הזמנתי מראש) ומשם תחת גשם מתמשך לרחוב אוקספורד, ארוחה במסעדה איטלקית עם ניחוח אירופאי וחזרה לטיסת ההמשך בלילה.

מוזר שאני מרחיב על העצירה בלונדון שארכה רק כמה שעות לעומת אוסף החוויות והרשמים העצום שחווינו בחופשה זו.

במשך מרבית החופשה הייתי "מת" לכתוב על זה. וזה פשוט לא יצא. למרות שהשכלתי ללמוד מטעויות הטיול של השנה שעברה, קרי לא להעמיס על הלו"ז ולשמור על הבריאות – זה לא כל כך הצליח ואולי משום כך, מה גם שאיך שלא אביט על זה – יש משהו אינטנסיבי בטיול בארה"ב – החל בנסיעות וכלה בנסיעות – שום דבר אינו קרוב במדינה העצומה הזו.

האירוע הרפואי המשמעותי ביותר היה, ועכשיו אני מרשה לעצמי לספר אחרי שמסתבר שאין בעיה אמיתית – מכה חזקה בצלעות שקיבלתי במתקן רכבת הרים מדהים ב- Six Flags, לונה פארק מלא רכבות הרים מטורפות. אולי נכון להגיד "לחיצה" חזקה ולא מכה חזקה, כשמגן הבטיחות לוחץ בחוזקה באחד הספינים של הרכבת ומאז במשך שבוע וחצי בקושי נשמתי. בין אם בהליכה, בנשימה, בהתכופפות, בהרמת משא – כאב שלפעמים היה מאוד חזק. עשינו הערכה שאו שזה סדק, או מכה יבשה. בכל מקרה אם אלך לבית החולים.. מה יעשו איתי.. החלטתי להמשיך הלאה. וכן, חזרנו גם לאותו לונה פארק למחרת, כעצירה בדרך צפונה ואף בפארק Six Flags נוסף אך מעתה יותר נזהרתי. אישתי גם הקפידה לשמור עליי ולדרוש מהחבר'ה הגדולים לטפל במשאות (מזוודות) והם באמת עזרו מאוד. מייד כשחזרנו לארץ ביצעתי צילום חזה וריאות, לשלול גם תסמינים נוספים. הכל בסדר וזה מה שחשוב. עדיין קצת כואב אבל ב"ה מכה יבשה ותו לא.

על הטיול הזה החלטתי מייד כשהבנתי שהמיאלומה שלי נמצאת על האחוזון האגרסיבי. הטרנסלוקציה שלי 14:16 היא ודאי המקור לכך שאני כבר במחזור י"ד של הרבלימיד. תופעה שנייה שהכתה בי בטיול הייתה מכת ש-ל-ש-ל בלשון רבים. אוף, זה הציק. כנראה הרבלימיד. תרופות לקחתי כרגיל, גם הסולחה עם הסטרואידים נמשכה ונראה לי שמתקיימת יפה. גם שמחתי שהעצירות המפורסמת שנלווית אליה עזרה להקל על תחלואת פעילות המעיים. יש בהם גם משהו חיובי בסטרואידים.. גם היום לקחתי מנה של 14 מ"ג מתוך 20 וזו הסיבה שאני ער כבר אחרי 1 בלילה (נו והג'ט לג). היום אגב חזרתי לעבודה אחרי שאתמול היה עוד מחזור של IVIG בהדסה.

בהדסה פגשתי את עפרה, חברה לדרך וחיית מדיטציה, שהציעה לי לתרגל בשיעור לי ולאישתי. אם לא הג'ט לג שבאמת הפריע אתמול הייתי מסכים. בדרך חזרה אישתי שאלה לחיוב אם כדאי לי לנסות את זה. היא מכירה אנשים מוכשרים ובכירים שמתרגלים כדרך חיים. הבטחתי להביט על זה בחיוב. עפרה, תתכונני.. 🙂

אז הטיול הזה שנראה לפני חודשים רחוק מאוד, היה מלא בריגושים. יותר מכל נהניתי לראות את הילדים נהנים. נהניתי לחלוק איתם ועם אישתי מעט מהחוויות שאני חווה בנסיעות (קניות ועוד קניות, מסעדות, ובכלל את אמריקה). אחד השיאים בטיול היה נטילת חלק בהופעה חיה של להקת Coldplay בלוס אנג'לס. הופעה בלתי נשכחת. אפילו הצעירים בחבורה רקדו. וואו, איזה אנרגיות. השיר האחרון שסוגר את ההופעה Up&Up מסתיים במשפט שחרוט איתי: don’t ever give up
don’t ever give up

ידעתי שאזיל דמעה מהתרגשות כשזה יגיע וכשזה הגיע נתתי דרור לעצמי לשחרר. והייתה המון התרגשות אבל לא השתחרר כפי שחשבתי. אז לא חייבים.. אח"כ אישתי סיפרה לי שאחד הבנים בכה מהתרגשות במהלך ההופעה – ואני מבין. הוא הכניס בנו את חיידק ה-Coldplay, הכין לנו חולצות מתאימות להופעה ובאותו היום גרר אותנו לשכונה מפוארת בחוף מליבו לבית של סולן הלהקה כי היה לו חשוב לראות איפה הוא גר.

אז היו שלושה שבועות משגעים של המון חוויות, הרבה קניות, אטרקציות, נופים, אוכל לפעמים טוב יותר, לפעמים כשר וטעים, ולפעמים ג'אנק אמרקאי. נסיעות ארוכות והמון זמן של ביחד. בשבוע האחרון לטיול אף חגגנו 18 לאיתי, הבן השני שלי. הספקנו את הרוב המוחלט שרצינו ותעדפנו נכון את הבחירות אבל תמיד נותרנו עם טעם של עוד. כשנפרדנו מהמשפחה שאירחה למופת היה טעם של עוד אף יותר מתמיד. בדרך לשדה עם מיני ואן מרווח שהכיל שישה נוסעים והמון תיקים ומזוודות אישתי ביקשה להודות לנהג על המאמץ המתמשך לנהוג את הרכב במשך כל התקופה וכל בני המשפחה מחאו כפיים וזרקו הערות היתוליות. כשהגענו לשדה ואוטוטו החזרנו את הרכב, ביקשתי לאמר שיותר משכולנו נהנינו מה שעשה לי את הטיול מהנה ומרגש יותר מכל זה לראות את כולם נהנים ועל כך אני מודה להם. רגע לפני כן עלה לי משפט נצחי שכתבה לי לפני 8 שנים מרצה בהכנה לתזה בתואר השני, עת נולד הבן הרביעי (שיחגוג 8 בסופ"ש הקרוב): בחיים הדבר שתמיד יהיה שלך הוא הילדים שלך. אשרי שזכיתי לרגעי הנחת האלה! לילה טוב.

 

 

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone

סולחה

רגע של אושר ילדותי היה לי היום בעבודה: קיבלתי מסך מחשב נוסף. לא שיש כאן איזה נס גדול. לרוב המהנדסים יש שני מסכים מזה שנים. אני מהמיעוט שהחליט להסתפק במסך יחיד בטענה שאפשר להסתדר גם עם מסך יחיד. לפני מספר שנים אף קיבלתי מסך אחד נוסף אך תרמתי אותו לעובד חדש. חסכון לחברה. אך לאחרונה חשתי את הצורך במסך נוסף וביתרונות שבו. בצהרים הגיע איש מה-IT עם המסך, 3 דקות התקנה והנה הכל רץ.. ואני כמו ילד מתלהב מזיז חלונות ממסך למסך מתרגל לפלא החדש. לפני שירדתי לכתוב שורות אילו חלקתי את החדשות עם החבר'ה הגדולים שלי שעדיין ערים. אנחנו בהתרגשות לקראת הטיול הגדול שיתחיל בסופ"ש. במקום ללכת לישון (כבר אחרי 1 בלילה) החלטתי שיש את הדרייב לכתוב.. גם על זה.. ובכלל על הסולחה.. 😉

בערב הלכנו לקנות עוד מזוודה. מסתבר שיש לנו רק 4 מזוודות תקינות. שכנעתי את אישתי שניסע עם 5 מזוודות במקום 6 ובארה"ב נקנה עוד אחת. בין לבין קפצתי לבנקט להוציא מזומן למוניות ובדרך הרהרתי באושר השטותי של קבלת מסך נוסף ואיך התעקשתי להסתדר עם מסך אחד עד היום ועלה לי בראש ה- fx82..

לפני שנים רבות, ב1991, מייד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה (הסקאדים של סדאם), למדתי במכינת הטכניון, חדור אמביציה לשפר בגרויות וללמוד מדעי המחשב. באחד מסופי השבוע באוטובוס בדרך הביתה פגשתי בחור שהכרתי, מישל שמו. מישל היה מבוגר ממני בכמה שנים, סיים זה מכבר לימודי הנדסת חשמל בעתודה בטכניון ושירת כקצין אקדמאי בחיל הים. הוא סיפר לי שאת כל הלימודים הוא סיים בלי להעזר במחשבון מתוחכם והסתפק ב Casio fx-82 שהיה מחשבון מדעי בסיסי. אני זוכר שבאותו רגע ניצתה בי אש התחרותיות שאם הוא יכל אז ככה גם אני ובכל התואר שבא אחרי המכינה לא ויתרתי לעצמי והסתפקתי באותו מחשבון. גם כשלאישתי (שלמדה הנדסת מזון) רכשתי במתנה מחשבון HP מתקדם לחישוב מטריצות וכו'.. אני העדפתי למקסם את השימוש בראש ולא להכנע לאתגר שהציב מישל בזמנו וללא ידיעתו. ככה ככל הנראה גם עם המסך.. אך כאן הגיעה כנראה הקדמה והצורך ללכת קדימה.

אך יש גם נמשל לסיפור הזה.. לאחרונה קראתי מסיפורם האישי של חברים לדרך על הצורך לעשות דברים טוב יותר: על ההתעקשות לחזור לכושר, לריצות ארוכות ועל הצורך להיות טובים יותר בדברים הקטנים. אם מישהו (אני למשל) הצליח להשתחרר מאשפוז BMT (השתלת מח עצם) לאחר 15 ימים, אז יש מי שהיה לו חשוב להזדרז וללכת הביתה  אחרי 14 יום בלבד, ולו בשביל הנצחון הקטן.. ולי זה עושה כ"כ טוב לחשוב שכל אחד מאתנו מחפש לנצח בדברים הקטנים. המוטיב החיובי שבתחרותיות.

ואני החלטתי שאת הדקסה אני לא מנצח  – עם הדקסה אני משלים. עניין של סולחה!

בפגישה האחרונה עם פרופ' בן יהודה נדון שוב עניין הדקסה. אזכיר שהקושי בתופעות הלוואי עלה לא אחת. ניסינו לשחק עם המינונים. פרופ' בן יהודה הציעה במפגשים קודמים לשחק עם מינון של 8-2-0-8-2 ואני ניסיתי גם 8-6-4-2 בסדר יורד. אך הנפילה בסוף תמיד קשה. קיבלתי הסבר שאינו משתמע לשני פנים שעל הדקסה לא מוותרים. שבשביל להרוג יותר תאי פלסמה צריך דקסה. וגם שאנשים עם מינונים גבוהים יותר חיים עם זה.. נוסיף לזה שיחות מקדימות עם חברים לדרך שטענו שהשימוש בדקסה איננו כזה נורא.. התלוננתי גם על המשקל העולה והתאווה למתוק עם דקסה. פה בתגובה של הרופאה נזכרתי במשפט המפורסם מסרטי ג'יימס בונד (Grow up 007!, או בתרגום חופשי: תתבגר, ילד) וקיבלתי הנחיה מפורשת להמנע מכל מה שמלוח או מתוק. ביחד או לחוד.

החלטתי לעשות שינוי בחשיבה. שיתכן והתופעות לוואי הינן בעיה שקיימת אצלי. גם מאוד הפריע לי שלאחרונה אני אדם פחות נחמד, שאישתי אומרת לי שבימים עם דקסה היא מפחדת לשתף אותי בדברים כי אינה יודעת כיצד אגיב. במיוחד אם אני מתפרץ (ואח"כ לא יודע איפה לשים את עצמי אם אני עולה לטורים כ"כ גבוהים על דברים כ"כ קטנים) ועוד האחרונה שמגיעה לה יחס כזה זאת אישתי.. שכ"כ שומרת עליי..

אז הסולחה יצאה לדרך ותרגלתי בראש את החיים הטובים עם הדקסה. בשבוע שעבר הלכתי בשלישי על מינון של 14 מ"ג ולאחריו ברביעי על 4 ואז בחמישי 2 מ"ג. סה"כ ה-20 מ"ג השבועי. בסוף השבוע אישתי אמרה לי שהשבוע הייתי אדם אחר, ולטובה. גם ההמנעות ממתוק ומלוח גרמה באמת לעלייה מתונה יותר במשקל. בשישי בצהרים הרגשתי את הנפילה מחלחלת. הזדרזתי לסיים את כל הסידורים והתפניתי למנוחה. אבל לא היו את סימני העצבנות הרגילים.. בשבת אחי הגיע לעזור בשיפוץ חדר הילדים. ביום רביעי ב"ה יגיע חדר ילדים חדש. הוא פירק את הכל: מיטות, ארון בגדים. צבע את החדר בשתי שכבות והכין אותו לריהוט החדש. גם הוא וגם המנקה למחרת שאלו אותי מדוע אני זורק ארון כ"כ גדול במצב כ"כ טוב. בכל פעם ששואלים את השאלה קצת רועדת לי הבטן – כי זה לכאורה נכון.. מדוע לזרוק ארון במצב טוב ולעשות חדש? התשובה תמונה בספר "סרטן כנקודת מפנה" – כי זה מה שעושה לי טוב. לך תתווכח עם הגיון רציונלי של חולה סרטן. מצד שני החבר'ה הצעירים שלי ישנו על מיטות בנות כ-20 שנה.. אז אם סוף סוף שדרגנו את המיטות, לפחות שגם הארון יהא תואם ומשדרגים את כל החדר.

אז אמנם הסולחה בת שבוע – ואני עם הפנים לשבוע זה. מחר אקח שוב מינון של 14 מ"ג וברביעי של 6 מ"ג ומקווה שאם יש נפילה היא תסתיים ביום שישי, לפני הטיסה הארוכה בשבת בבוקר.

ואגב הטיסה, פרופ' בן יהודה ביקשה שאקדים את הטיפול החודשי של IVIG ככה שיתקיים שבועיים לפני הטיסה, אז הקדמתי לחמישי באותו השבוע. איזה יום ארוך זה… גם הייתי צריך אישור מהרופא ב"טיפול יום" לקבל את הטיפול בפער של פחות מחודש מקודמו וגם הטיפול עצמו כ"כ ארוך…. והצוות אחיות שם גורם לך להרגיש שאתה בידיים כ"כ מסורות.. יצאנו משם וביקשתי מאישתי לנהוג כי משהו ביום הזה מאוד מתיש (ואולי גם משפיע בריאותית) והתנגן לי שיר בראש שהייתי חייב לשמוע.. רץ לי בראש "השיר של הארץ" של נורית גלרון שהשתלב מצוין עם הנוף המשכר שבין עין כרם למבשרת ציון. בעידן שלנו ניתן תוך דקה להשמיע כמעט כל שיר שרוצים. לא החלטתי עד היום האם זה שיר חיבה או שיר מחאה אבל אלה היו הצלילים שהביעו מעומק ליבי את הערכתי למסירות המטורפת של הצוות בטיפול יום בהדסה.

 

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone

סוף הסיפור

יום רביעי בבוקר. היום אני חוזר לעבודה אחרי העדרות (בפועל) של שבוע וחצי. מאז שהשתחררתי מהאשפוז האחרון שהיתי בבית בחופשת מחלה שע"פ רופאת המשפחה אמורה להסתיים בסוף השבוע.

ואכן, במרבית הימים פשוט לימדתי את עצמי להנות מן המנוחה. מי שמכיר אותי יודע כמה זה קשה לי "להנות" מן המנוחה ועל הצורך להיות בעשייה כל הזמן, מה גם שה"מנוחה" הזו באה בזמן ממש לא מתאים. ביום שאושפזתי הייתי אמור להתחיל חפיפה לתפקיד חדש והבחור אותו אני מחליף נוסע בשבוע הבא לחודש חופש עם המשפחה. זה הלחיץ אותי בהתחלה ואז אמרתי לעצמי שבעצם אני בסך הכל צריך זמן לחפיפה ולא לתפקוד בפועל – זה הוא עדיין עושה. גם המנהלת שלי יצרה קשר ופקדה עליי לנוח – ושבעצם במשך התקופה היא תסייע ככל שניתן. לעיתים אני חושב על זה – כיצד חשים כלפיי אנשים מן הצד כשאני פתאום נעלם לשבוע ויותר, כבר פעם שלישית ממרץ.. חושב על זה ועובר הלאה.

אלא שמקום העבודה לא רצה אותי חזרה עד אשר הרופא התעסוקתי יאשר. אתמול קיימנו שיחה לאחר שהעברתי את סיכום האשפוז. קבענו שאני חוזר מהיום אבל הבטחתי לא להגזים – עובד עד יום מלא. כך היום כך גם מחר. לכן אני גם לא ממהר לצאת.

והאמת שבימים האחרונים עד אתמול או שלשום אולי, ישמע קצת מפתיע – אבל לא בא לי לחזור. התאים לי לנוח בבית. אתמול אחרי שיחתנו כבר הרגשתי שבאמת נורא מתאים לי לחזור. ואולי גם זו חלק מההחלמה – הצורך לצאת מהקופסה, להתארגן ולחזור חדש.

אז אמנם אני עדיין מעט משתעל (נובח) לעיתים רחוקות ועדיין טיפה מצונן – אבל זה הזמן לחזור. מיום שני כבר עליתי על שיחות, בד"כ בהדממה – פשוט מקשיב. קצת טלפונים, קצת עונה על מיילים. בין לבין המשכתי לתכנן את הטיול של אוגוסט ואתמול בערב גם את נסיעת העבודה הבאה – אי"ה לפני החגים.

בנוסף קרא הבוקר דבר נדיר ומופלא – סיימתי לקרוא ספר! סוד שאני נוצר עימי שמאז שהשתחררתי מהשתלת המח עצם – לא הייתי מסוגל לקרוא באופן רצחף. מתחיל לקרוא עמוד, אולי שניים – ומתעייף. הפרעת קשב רצינית.. ליד המיטה שלי יש (למעשה היו) מספר ספרים שבמשך חודשים חיכו להקרא – וזה לא קרה. קיבלתי ספרים במתנה (קיצור תולדות האנושות לדוגמא) וספרים שרכשתי מתוך כוונה להחכים (הספר של איזאבל) ואפילו "סרטן כנקודת מפנה" שלקחתי איתי לנסיעות כדי לקרוא במטוס או בלילה במלון – פשוט לא הצלחתי להגיע לזה. זה תיסכל לא מעט אבל לא הצליח לי לפתור את זה.

לפני זמן מה קיבלתי פרסום לספר קריאה שדווקא עניין אותי. הפעם תקפתי את העניין מזווית שונה – ספר דיגיטלי. רכשתי את הספר לאפליקציה "עברית" וניסיתי לתת צ'אנס. אמנם לא גמעתי דפים רבים אך בכל פעם קצת.. בימים ולילות האחרונים ידעתי שזה אף עוזר לי להרדם.. קצת קריאה לפני השינה. וככה הספר התקדם לאיטו כשאני מביט בגאון על מספרי העמודים המתקדמים. פעם זה היה ממש לא חשוב ואילו עתה זה הפך מעט עקרוני..

הבוקר התעוררתי עייף. הקצתי כבר בחמש לפנות בוקר ולקח לי זמן לחזור לישון עד לשעה הצפויה. לקחתי את הילדים לבית הספר וחזרתי לכאורה לישון אבל בפועל לנסות ולסיים את הספר. סיקרן אותי הסוף ומצד שני סקרן אותי להיות מצידה השני של הכריכה הוירטואלית. לפני מספר ימים אגב, כבר רכשתי את הספר הדיגיטילי השני "סוס אחד נכנס לבר" אבל החלטתי שאני לא מתחיל לקרוא אותו, גם לא במקביל, עד אשר מסיים את הנוכחי.

וזה קרה הבוקר – סיימתי לקרוא ספר שלם. הגעתי לסוף הסיפור.

 

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone

שוב באשפוז

לא חשבתי שהסימנים המקדימים יביאוני עד הלום אבל הנני כאן.

שיעול יבש באמצע השבוע, שיעול עם ליחה לקראת סוף השבוע, חום שעלה במהלך השבת, כשהגעתי להדסה כבר האמיר 39.3. צילום חזה אושש את החשש. אושפזתי להשגחה ולטיפול. אלא שזו לא הפעם הראשונה השנה.

אני במחזור 11 של הרבלימיד (מחזור י"א אני קורא לזה) וכבר השלמתי עם העובדה שזה הופך להיות חלק מחיי. הרבלימיד והדקסה. הבנתי שפעילות מעיים (כך קוראים לזה פה) מוגברת קוראת בד"כ בתחילת ובסיום מחזור. אפשר לחיות עם זה. על התופעות של הדקסה כתבתי לא מעט וגם עם זה אני מנסה להתמודד באי אילו דרכים. הבנתי שיש החלשה של המערכת החיסונית והשתדלתי להשמר במידת האפשר.

משהו השתנה. זו כבר הפעם השלישית מאז מרץ שתופעות הלוואי של הרבלימיד פוגעות בי. במרץ הופיעו אותם תסמינים – חום ודלקת ריאות. אשפוז כאן למספר ימים עם כמות נכבדת של אנטיביוטיקה. במאי התקררות: לא היה חום אבל ההתקררות גרמה לאיבוד הקול ללא סיבה מובהקת. ועתה שוב.

נראה שהפעם זה מכה חזק יותר: שיעול שלא פוסק, חום שמסרב לחזור לרמה נורמלית. פתאום נזלת, פתאום כאב גרון. אתמול אישתי הביאה את הילדים. יצאתי איתם לקניון של הדסה. אנחנו לא חושפים בפני הילדים הצעירים את החולשות. נותנים להם להרגיש שאני נמצא במקום שממש כיף פה.. בקניון הרגשתי כ"כ חלש שנאלצתי לפרוש ולחזור.

בשורה התחתונה מה שהכי מטריד אותי שזו כנראה לא הפעם האחרונה. שהמערכת הולכת ונחלשת וחוטפת. שטחתי את חששותי בפני פרופ' בן יהודה בביקור הבוקר שלה אתמול. יש לטענתה טיפול שיכול לחזק את המערכת, אלא שזה יצריך הגעה לפה (אשפוז יום) לקבלת הטיפול.

הדברים האלה הביאו אותי לתובנה שהמצב הופך ונעשה מורכב: מצד אחד הרבלימיד נחוץ לבריאותי. מעבר לכך: לשרידותי. עובדה שמדי חודש מאושרת לי תרופה שעלותה החודשית 34000 ש"ח (!) בלעדיו השרשראות ימשיכו להאמיר ויגרמו למה שהמיאלומה יודעת לגרום. מצד שני התופעות שהתרופה גורמת מחלישות מאוד. ואת זה צריך לדעת לעצור כדי שיהיה אפשר להמשיך קדימה. מה שמטריד אותי נכון להיום זו השכיחות של תופעות הלוואי ושנראה שכדי להלחם בתופעות הלוואי זה מסתמן כמשהו לא טריוויאלי.

אני משתחרר היום – פרופ' בן יהודה נכנסה בזמן כתיבת שורות אלה והודיעה שעדיף שאהיה בבית מאשר כאן. ובצדק. בתי חולים אינם מקום מומלץ לאנשים כמוני.

בדרך החוצה עברנו באשפוז יום המטולוגי – הצוות הנפלא. משבוע הבא מתחילים IVIG, זאת אומרת טיפול של IG (אימונוגלובולין) באמצעות IV (דרך הוריד). יש משהו נינוח באוירה של האגף הקטן והדחוס הזה. עניין של מסירות של הצוות? כמו בדירה להשכיר – הכל עניין של אנשים.

 

קראתם ואהבתם? שתפוShare on FacebookTweet about this on TwitterPrint this pageEmail this to someone