פתחתי את הבוקר את המייל ונצבט לי הלב כשראיתי את המייל מאמ”ן עם הכותרת שמכילה את המילים פאולה אזולאי ז”ל.
פאולה ואני מעולם לא היינו חברים קרובים. לצערי פשוט לא זכיתי לכך. אף שניסיתי להפעיל מאמצים קלים פה ושם כדי להתקרב ולזכות בנוכחותה של האשה האדירה הזו – לא זכיתי לזאת.
יחד עם זאת והרבה יותר מכך – פאולה נגעה בי במעטה הקסם שלה הרבה יותר משאני הצלחתי לגעת בה. היא ידעה לגעת בי בדיוק בזמנים הנכונים: שבועיים לאחר שחליתי, חסר אונים ומבולבל השתתפתי בכנס השנתי של אמ”ן. פאולה התייצבה על הבמה ודרשה מכולנו לנהל את המחלה. בכריזמה שלה הבנתי שברגע שאפענח את דבריה הרי שאעלה על המסלול הנכון. ביום שאושפזתי להשתלת מח העצם פאולה התקשרה אלי אישית כדי לחזק אותי ובישרה לי דבר נפלא שאני מאז מעביר לכל המתאשפזים להשתלה: תראה שאחרי ההשתלה דברים ישתנו רק לטובה ותצא חזק יותר – וכך אכן היה.
אמירותיה, דבריה המטובלים במבטא האוסטרי-גרמני שלה, תמיד טוו אצלי אוזן קשבת. כמה שאני אוהב להקשיב לאנשים חכמים – ואת עלית על כולן.
החברות הזו באמ”ן, זו שמזינה אותי בכל פעם מחדש, היא הכל אודות לפועלה של פאולה שפעלה להקים את העמותה ביחד עם עוד כמה אנשים יפים – יבדלו לחיים ארוכים אלה שמלווים אותנו מאז. קשה לי להביט לאחור ולנסות לחשוב על מסלול ההתמודדות האישית ללא תמיכתה של אמ”ן מאז גילוי המחלה ועל התמיכה שקיבלתי מאז שחזרה המחלה (עם רמיסיה שכמעט ולא הייתה) עם כל הרכבת הרים הרגשית הבלתי נגמרת הזו. כמה טוב שבחיינו מופיעים אנשים כמו פאולה. כמה רועם לי בבטן עם המחשבות על לכתה.
ראיתי את פאולה בפעם האחרונה במפגש הצעירים האחרון. על כסא גלגלים. לא, היא לא נראתה טוב. אמרתי לה שלום, ליטפתי אותה מעט ולא יכולתי להוסיף דבר מלבד שתרגיש טוב ובמהרה. אני בטח לא מאותם אנשים שיטענו שהיא נראית נהדר. וגם היא חכמה מספיק כדי לדעת ולקרוא את כולם. כאב לי כי באמת הייתה דמות רוחנית שמאוד אהבתי והערצתי.
יהי זכרה ברוך. לבי עם המשפחה.